Vayedaber

Eirouvine

Daf 51a

משנה: כַּמָּה הוּא שִׁיעוּרוֹ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מְזוֹנוֹ לַחוֹל אֲבָל לֹא לַשַּׁבָּת דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לַשַּׁבָּת אֲבָל לֹא לַחוֹל אֵילּוּ וָאֵילּוּ מִתְכַּוְונִין לְהָקֵל. רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר מִכִּכָּר בַּפּוּנְדְּיוֹן מֵאַרְבַּע סְאִין בַּסֶּלַע. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מִשְּׁתֵּי יָדוֹת לַכִּכָּר מִשָּׁלשׁ לַקַּב. חֶצְייָהּ לְבַיִת הַמְנוּגָּע וַחֲצִי חֶצְייָהּ לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִייָה׃

Traduction

Quelle sera la mesure de cet eruv? La valeur de 2 repas pour chaque personne intéressée, savoir, selon R. Meir, des repas de semaine (moins copieux), non de samedi; selon R. Juda au contraire, ce seront des repas de samedi, non d’autres. Tous deux avaient en vue de faciliter cette cérémonie par un apport plus léger (173)Selon R. Juda par contre, on mange le samedi des mets plus délicats et moins encombrants.. R. Yohanan b. Broqa dit: ce devra être un pain d’un pondion, de la qualité de ceux dont on a 4 saas pour un sela; selon R. Simon, ce pain devra avoir les 2/3 de ceux dont 3 proviennent d’un cab de farine (174)''En comptant 24 œufs pour 1 cab ; la mesure adoptée ici aura 5 1/3. Voir (Pea 6, 7).''. La moitié de ces pains est la mesure adoptée pour la maison entachée (175)Si, en restant dans une telle maison, le temps suffit pour manger ce pain, on est impur., et la moitié de 1/2 (= 1/4) est la mesure suffisant à rendre un corps impur (176)EN mangeant cette quantité d'un objet impur, le cohen subit l'impureté selon les rabbins, et il ne lui est plus permis de consommer l'oblation avant la purification légale par le bain..

Pnei Moshe non traduit

מתני' כמה הוא שיעורו מזון ב' סעודות לכל אחד ואחד. אם היה גוף העירוב דבר מאכל ואם היה לפתן כדי לאכול בו שתי סעודות לכל א' וא' ומשום שב' סעודות הוא כדי אכילה בכל יום ויום אחת ביום ואחת בלילה והקונה שביתה צריך מיהת כדי אכילה ליומו:

אלו ואלו מתכונין להקל. כדמפרש בגמרא דר''מ סבר בשבת אכיל אינש פת טפי מכיון שיש לו הרבה מאכלים ורווחא לבסומא שכיח לפיכך משער במזונו לחול ורבי יהודה סבר בחול הוא אוכל פת הרבה מכיון שאין לו הרבה משאר מאכלים ובשבת שיש לו שאר מאכלים מעדנים ממעט הוא מאכילת פת ולפיכך משער בשל שבת:

מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע. בשיעור הככר הלקות בפונדיון כשהחטין נמכרין ד' סאין בסלע וד' סאין הן כ''ד קבין שהסאה ששה קבין והסלע הוא ד' דינרין והדינר ששה מעין א''כ הסלע כ''ד מעין הרי קב לכל מעה ומעה והמעה שני פונדיון וא''כ ככר הנמכר מהחנווני בפונדיון היה שיעורו חצי קב אלא דהתם מסיק בגמרא צא מהן מחצה לחנווני בשביל שכר הטחינה והאפיה לוקח הוא החצי לשכרו ונמצא ככר הלקוח בפונדיון מהחנווני הוא רובע הקב שהוא ששה ביצים שהקב הוא ד' לוגין וכל לוג ששה ביצים וככר כזה הוא שיעור עירוב והוא מזון ב' סעודות לדברי רבי יוחנן בן ברוקה והלכה כמותו:

רבי שמעון אומר משתי ידות לככר. ר''ש ממעט בהשיעור וס''ל שדי לעירוב שיהא שתי ידות מככר משלש ככרות לקב והככר השלם הוא שלישית הקב שהוא שמנה ביצים ושני חלקים מככר כזה הוא השיעור לעירוב שהן חמשה ביצים ויותר וזהו מזון שתי סעודות לר''ש:

חצייה לבית המנוגע. סתם מתני' קאמר לה וכלומר דככר העירוב בין למר ובין למר משערין בחציה של זה הככר לדין הנכנס לבית המנוגע כדתנן בפ' י''ג דנגעים מי שנכנס לבית המנוגע והיה לבוש בכליו הוא טמא מיד והן טהורין עד שישהא כדי אכילת פרס והוא חצי ככר של עירוב וא''כ לר' יוחנן בן ברוקה הככר הוא רובע הקב שהוא ששה ביצים הפרס המוזכר בכ''מ הוא שלשה ביצים ולרבי שמעון דאמר הככר הוא שלישית הקב שהוא שמונה ביצים הפרס שהוזכר בכ''מ הוא ד' ביצים ואף על גב דלר' שמעון לענין עירוב דקאמר שתי ידות לככר א''כ יש בככר שלם שלש סעודות התם הוא דבשיעור העירוב נתכוונו להקל אבל שיעור הסעודה קים ליה דהכי הוא ובעינן שישהא בכדי אכילת פרס שהוא חצי ככר הזה:

וחצי חצייה לפסול את הגוייה. האוכל אוכלין טמאין כחצי פרס גזרו רבנן שתהא נפסל גוייתו מלאכול בתרומה ולר' יוחנן בן ברוקה החצי פרס הוא ביצה ומחצה ולרבי שמעון שתי ביצים:

הלכה: פיס'. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. בְּחוֹלָא דְלֵית לֵיהּ מַה לוֹכַל הוּא אוֹכֵל פִּיתָּא צִיבְחָר. בְּשַׁבָּתָא דְּאִית לֵיהּ מַה לוֹכַל הוּא אוֹכֵל פִּיתָּא סַגִּין. רִבִּי יוּדָן אוֹמֵר. בְּחוֹלָא דְלֵית לֵיהּ מַה לוֹכַל אוֹכֵל פִּיתָּא סַגִּין. בְּשׁוּבְתָא דְּאִית לֵיהּ מַה לוֹכַל הוּא אוֹכֵל פִּיתָּא צִיבְחָר.

Traduction

Le motif de R. Meir est qu’en semaine, où l’on mange peu, on consomme aussi moins de pain; tandis qu’au samedi, où le repas est plus abondant, on mange aussi plus de pain. Selon R. Juda, au contraire, en semaine, où l’on a peu à manger, on mange d’autant plus de pain; le samedi, où le repas est abondant, on mange moins de pain.

Pnei Moshe non traduit

גמ' ר''מ אומר בחולא דלית ליה מה לוכל וכו'. כלומר בחול שאין לו כל כך מאכלים הרבה לאכול הפת עמהן אוכל הוא מן הפת מעט ובשבת שיש לו מאכלים הרבה ועם כל אחד אוכל הוא הפת נמצא אוכל פת הרבה בשבת ורבי יהודה סבר איפכא דמכיון שבחול אין לו שאר מאכלים הרבה אוכל הוא עת הרבה כדי שביעה ובשבת שיש לו מה לאכול משאר מאכלים כדי שביעה אוכל הוא מן הפת דבר מועט:

הלכה: כֵּיצַד מִשְׁתַּתְּפִין בַּתְּחוּמִין כול'. וְלֹא תַנִּיתָהּ. מְזַכּוּן. וְלָמָּה לֹא תַנִּינָן מְזַכּוּן. שְׁמוּאֵל אָמַר. תַּמָּן תַּנִּינָן. מְזַכּוּן. צָרִיךְ לְזַכּוֹת. בְּרַם הָכָא דְלָא תַּנִּינָן. מְזַכּוּן. אֵינוֹ צָרִיךְ לְזַכּוֹת. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. קוּלֵּי חוֹמְרִין בַּדָּבָר. מָה אִינּוּן תַּמָּן שֶׁעֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת מִדִּבְרֵיהֶן אַתְּ אוֹמֵר. מְזַכִּין. עֵירוּבֵי תְחוּמִין מִדְּבַר תּוֹרָה לֹא כָל שֶׁכֵּן. 51a אַתְייָא דְרַב כְּרִבִּי יוֹחָנָן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵירִבִּי בּוּן. כְּדֵי לַעֲשׂוֹת כָּל הָרְשׁוּיוֹת כְּאַחַת.

Traduction

Pour la jonction des limites extrêmes, il n’est pas dit, comme plus haut (7, 6), que l’on fait acquérir l’eruv. Au sujet de cette suppression, il y a 2 avis divers: selon Samuel, il est indispensable de transmettre l’acquisition pour la jonction des cours, où il s’agit d’acquérir le droit de séjour, tandis qu’il n’y a nulle acquisition de ce genre pour les limites extrêmes; selon R. Yohanan, c’est par a fortiori qu’il faut acquérir l’eruv des limites comme celui des cours: puisque plus haut pour l’eruv des cours, qui est seulement prescrit par les rabbins, il est dit de faire acquérir l’eruv, il en sera à plus forte raison de même pour celui des limites extrêmes, qui est une prescription biblique (177)B. Betsa 37-38. (et il va sans dire qu’il faut le faire acquérir). C’est donc, conformément à cet avis de R. Yohanan, que Rav prescrit aussi de faire acquérir l’eruv des limites. Selon R. Yossé b. R. Aboun, on fait acquérir l’eruv des cours seul, afin de réunir en un même domaine toutes les propriétés aboutissant à cette cour (178)Cf. ci-dessus, (6, 8)., motif inapplicable aux limites.

Pnei Moshe non traduit

גמ' ולא תניתה מזכין. ולא תנינן בתחומין שצריך לזכות להן העירוב אם עירב להן משלו ולמה באמת לא תנינן הכא מזכן וקאמר שמואל דהואיל וכן אשמעינן תנא דמתני' דבדוקא קתני דתמן גבי משתתפין במבוי בפרק דלעיל תנינן מזכה אותן וקמ''ל דצריך לזכות ברם הכא דלא תנינן מזכן א''כ קמ''ל שאינו צריך לזכות בתחומין:

ר' יוחנן אמר. דלאו מילתא היא אלא קל וחומר איכא בדבר והתנא סמך עצמו על הק''ו דמה עירובי חצרות ומבואות שהן מדבריהן ואת אומר מזכן עירובי תחומין שהן מדברי תורה דמיהת יש סמך מן התורה על עירובי תחומין כדכתיב אל יצא איש ממקומו לכ''ש שצריך לזכות להן ובלאו הכי לא מהני:

אתיא דרב כר''י. הא דרב דלעיל בפרק הדר בהלכה ז' דפליג התם עם ר' יוחנן בדין כלים ששבתו במבוי דר' יוחנן ס''ל מטלטלין אותן במבוי אע''פ שלא נשתתפו במבוי משום דקורה מתרת בלא שיתוף לאותן כלים ששבתו במבוי. ורב ס''ל דאין מטלטלין אותן אלא בד' אמות משום דלדעתיה דרב אין קורה מתרת בלא שיתוף. ופרכינן התם על דעתיה דר' יוחנן לאיזה דבר משתתף בכל המבוי וקאמר ר' יוסי בר' בון כדי לעשות כל הרשויות כאחת שיהו מותרין לטלטל אף מן החצרות להמבוי והשתא קאמר הש''ס הכא דאף על גב דפליגי התם בדין כלים ששבתו במבוי מ''מ שמעינן מיהת דשיטתיה דרב אתיא כר' יוחנן דהכא בענין שצריך לזכות בעירובי תחומין שהרי מן הסברא הוא שבכ''מ דאסרי עליה בני המבוי לא יהא צריך לזכות להן דכמו דאינהו אסירי אסור הוא ג''כ ובודאי גמר ומקני להו השיתוף ואפ''ה אמרי' גבי שיתוף שצריך לזכות להן ע''י אחר א''כ מכ''ש בעירובי תחומין דלא אסרי עליה מידי ולא גמר ומקני שצריך הוא לזכות להן ע''י אחר:

אמר ר' יוסי בר' בון וכו'. סיומא דמילתא הוא להכריח דרב כר' יוחנן דהכא וכלומר ואמר ר' יוסי בר' בון לעיל אליבא דר' יוחנן דעיקר השיתוף הוא כדי לעשות כל הרשויות כאחת ואם לר' יוחנן ס''ל הכא דצריך לזכות בעירובי תחומין כמו בעירובי חצירות ומבואות א''כ פשיטא היא דלרב דס''ל לעיל דאפי' במבוי גופיה אסורין לטלטל בלא שיתוף ואפ''ה צריך לזכות דק''ו הוא שבעירובי תחומין ג''כ צריך לזכות כדאמרן והיינו דקאמר אתיא דרב כר' יוחנן בהא:

Eirouvine

Daf 51b

משנה: אַנְשֵׁי חָצֵר וְאַנְשֵׁי מַרְפֶּסֶת שֶׁשָּֽׁכְחוּ וְלֹא עֵירְבוּ כָּל שֶׁגָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים לַמַּרְפֶּסֶת פָּחוּת מִכָּן לֶחֲצֵר. חוּלְיַת הַבּוֹר וְהַסֶּלַע גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים לַמַּרְפֶּסֶת פָּחוּת מִיכָּן לֶחָצֵר. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בִּסְמוּכָה אֲבָל בְּמוּפְלֶגֶת אֲפִילוּ הִיא גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים לֶחָצֵר. אֵי זוֹ הִיא סְמוּכָה כָּל שֶׁאֵינָהּ רְחוֹקָה אַרְבָּעָה טְפָחִים:

Traduction

Si les habitants d’une cour, ou d’une galerie aboutissant là, ont oublié de poser l’eruv, on estimera comme appartenant à cette dernière ce qui est à une hauteur d’au moins 10 palmes; ce qui est plus bas pourra être adjoint à la cour. La terre provenant d’un fossé creusé, ou une pierre haute de 10 palmes, appartient à la galerie; une pierre moindre sera adjointe à la cour. Toutefois, ces règles s’appliquent seulement à ce qui est adhérent à la galerie; mais ce qui en est détaché, eut-il la hauteur de 10 palmes, est adjoint à la cour. Qu’appelle-t-on adhérent? Ce qui n’en est pas éloigné de 4 palmes.

Pnei Moshe non traduit

מתני' אנשי חצר ואנשי מרפסת. מרפסת הוא הבנין שעושין סביבות הבתים בחצר והיא גבוה וארוכה והעליו' פתוחות לתוכה ויוצאין בסולם אחד דרך המרפסת להחצר ומהחצר לר''ה ונקראו הדרים בעלייה אנשי מרפסת לפי שהולכים ויוצאים דרך עלייה:

ששכחו ולא עירבו. אלו עם אלו אבל עירבו אנשי חצר לעצמן ואנשי מרפסת לעצמן:

כל שגבוה עשרה טפחים למרפסת. כלומר כל מקום גבוה עשרה שיש בחצר כגון תל או עמוד גבוה עשרה נותנין אותו למרפס' ונחשב להן מכיון דהמרפס' גבוה וניחא תשמישייהו ומותרין הן להוציא כליהן מן הבתים שלהן לאותו מקום גבוה אבל לא לבני החצר:

פחות מכאן. שאינו גבוה עשרה:

לחצר. כלומר אף לחצר לפי שכשאינו גבוה עשרה הרי תשמישן שוה ושתיהן שולטות בו ומכיון שלא עירבו אלו עם אלו שתיהן אסורין להוציא שם כלים שבבתי':

חולית הבור והסלע. שפת הבור וכן הסלע שבחצר וגבוהין עשרה נחשבין למרפסת שרשותן שולטות בו דניחא תשמושייהו פחות מכאן אף לחצר וכדלעיל ודין הבור בעצמו נמי כך הוא שאם היה מלא בדבר שאינו ניטל בשבת כגון פירות של טבל וכיוצא בהן הרי הוא כחולייתו ואם הוא גבוה עשרה נחשב למרפסת ולא לחצר אבל אם הוא מלא מים או שאר דברים הניטלין בשבת ואיכא למיחש דלמא חסרו מעשרה כשיטלו מהן ה''ז נחשב למרפסת ולחצר ושניהן אסורין בו עד שיערבו:

בד''א. שכל שהוא גבוה עשרה רשות מרפסת שולטת בו בסמוכה להן:

אבל במופלגת. ד' טפחים מהן וא''כ לא ניחא תשמישייהו אלא בזריקה וזה יכולין ג''כ בני החצר להשתמש כך לפיכך שניהן אסורין להוציא כליהן מן הבתים לשם עד שיערבו:

הלכה: פיס'. וְלֹא שֶׁל תַּחְתּוֹנִים הִיא. אָמַר רִבִּי יוּדָן. זֹאת אוֹמֶרֶת. חוּרְבַת רְאוּבֶן בְּתוֹךְ חָצֵר שִׁמְעוֹן וְשִׁמְעוֹן מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ. כְּמִי שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ.

Traduction

Pourquoi dire que ''la pierre haute de 10 p. appartient à la galerie'', et non aux gens de la cour, où elle est sise? Ceci prouve, répond R. Judan, que si une ruine appartenant, par exemple, à Ruben, se trouve dans la propriété de Simon qui en use plus facilement, elle sera considérée comme étant en la possession de ce dernier (de même que la pierre haute, d’un accès facile par la galerie, sera attribuée à cette dernière).

Pnei Moshe non traduit

גמ' ולא של תחתונים הוא. בתמיה. ואמאי כל שגבוה עשרה למרפסת הא מ''מ בחצר הוא ולבני החצר הוא דשייכא:

א''ר יודן זאת אומרת וכו'. כלומר ש''מ ממתני' שאם לאחד תשמישו בנחת היא יותר מלחבירו אף על פי שהדבר הוא של חבירו וכגון חורבה שהיא של ראובן ועומדת בתוך חצר שמעון ושמעון משתמש בה כלו' שתשמישו של שמעון בה יותר בנחת הוא לו משל ראובן מכיון שעומדת בתוך חצירו וסמוכה לו ולראובן הוא רחוקה הרי היא כמי [שהיא] שלו לשמעון לענין שתהא רשותו שולטת בה בשבת והיינו נמי טעמא דמתני' דכל שגבוה עשרה למרפסת לפי שתשמישן בו יותר בנחת היא משל בני החצר:

51b וְתַנֵּי כֵן. קְרוֹבִים דִּבְרֵיהֶן לִהְיוֹת שָׁוִין. אִיתָא חֲמִי. אָהֵן עֲבַד עִיגּוּלָא תְּרֵי עָשָׂר בֵּיעִין. וְאָהֵן עֲבַד עִיגּוּלָא תְּמַנֵּי. וְתֵימַר הָכֵין. רַב הוּנָא אָמַר. צֵא מֵהֶן שְׁלִישׁ לִיצִיאָה. רִבִּי יוֹסֵי בֵירִבִּי בּוּן נְפַק לֵיהּ לְאֵילֵּין נַחְתּוֹמַיָּא כְהָדָא דְּרַב הוּנָא וּלְחוּד כָּהֵן שִׁיעוּרָא.

Traduction

–On a enseigné (au sujet de la suite) les avis de R. Simon et de R. Yohanan b. Broqa sont presque les mêmes. Est-ce bien ainsi, puisque R. Yohanan attribue au pain la valeur de 12 œufs (= 1/2 cab), tandis que R. Simon lui attribue 8 œufs (= 1/3 cab)? Où donc est l’égalité? C’est que, dit R. Houna, du prix compté par R. Yohanan, il faut déduire le tiers que gagne le marchand; reste net: 8 œufs (179)Ce n'est donc qu'une divergence apparente. V.. (Pea 8, 7). R. Yossé b. R. Aboun tenait compte aux boulangers de la différence de la valeur, selon la prescription de R. Houna, mais seulement dans cette mesure (1/3, pas plus).

Pnei Moshe non traduit

ותני כן. על דברי ר' יוחנן בן ברוקה ודברי ר''ש דמתני' קאי ותני בברייתא כן וקרובים דבריהם להיות שוין:

איתא חמי. בתמיה בא וראה מאי קאמר:

אהן עביד עיגולא תרי עשר ביעין. לרבי יוחנן עושה הככר י''ב ביצים שהוא חצי קב ואהן רבי שמעון עושה הככר שמנה ביצים ותימר הכין שקרובין דבריהם להיות שוים:

צא מהן שליש. ליציאה להוצאת הטחינה ושכר האפיה לחנווני אליבא דר''י בן ברוקה ונשאר שמנה ביצים:

נפיק לי' לאילין נחתומייא. המוכרים ככרות חישב להן שיעור ההוצאה דנפקי כהדא דרב הונא בשליש ובלבד שיזהרו בזה השיעור ולא ירויחו יותר:

Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source